"הלבנת הון" או "כיבוס כספים" (Money Laundering בהגדרתה הקלאסית), הינה תוצאה של פעילות ברכוש והון שמקורם בפשיעה, שהוסוו והושתלו במערכת הכלכלית פיננסית, וכך הפכו ל-"חוקיים" לכאורה.
אדם המבקש להלבין כספים עושה זאת כדי להסתיר את מקור הרכוש או את זהות בעליו, במטרה לנתק לכאורה את הקשר בין כספים אלה לבין הפעילות האסורה ממנה הושגו.
ההתקדמות הטכנולוגית של המערכות הפיננסיות בעולם, וההקלות בהעברת כספים בשווקים בין-לאומיים, הקלו גם על מי שמנסה להלבין כספים. וכך, כספים שהושגו בפעילות עבריינית כגון: סחר בסמים, סחר בלתי חוקי בנשק, סחר בבני אדם, עבירות ניהול הימורים ועוד, יכולים לעשות את דרכם אל חשבונות בנק הפזורים ברחבי העולם.
השיטה להלבנת הון כמעט תמיד זהה ומבוצעת בשני שלבים:
1. הפקדת כסף (מזומן בדרך-כלל) בחשבון בנק תוך הסוואת מקורו וזהות בעליו.
2. בהמשך נעשות בדרך-כלל פעולות פיננסיות "תמימות": המרות מטבע, רכישת נכסים פיננסיים, העברות לבנקים אחרים והעברות למדינות אחרות.
לאחר שמקור הכסף טושטש, הכסף נראה" לבן" ולגיטימי. הוא הוטמע במערכת הכלכלית, אינו מעורר חשד וכשר לכל שימוש נוסף.
הרשויות הנלחמות בפשיעה, בארצות כגון: ארצות הברית וקנדה, בריטניה, מדינות אירופה, אוסטרליה יפן ומדינות נוספות, הגיעו למסקנה כי חסימת האפשרות לעבריינים "להלבין" ו"לטהר" את כספם, היא אמצעי חשוב במאבק בארגוני טרור, עבריינות סמים ופשע מאורגן לסוגיו. כדי להצליח בכך, הסכימו מדינות רבות בעולם כי נחוצים סטנדרטים בין-לאומיים וחקיקה שיאפשרו שיתוף-פעולה בין ממשלות, רשויות אכיפת חוק ומוסדות פיננסיים.
האמנה הבין-לאומית הראשונה לשיתוף-פעולה נגד הלבנת הון (FATF) נחתמה בסוף שנות ה-80. מכוח האמנה הוקם בפאריס כוח משימה בין-לאומי המרכז את שיתוף הפעולה בנושא. בשנים האחרונות גם ישראל הצטרפה באופן מלא למאבק העולמי בטרור ובהלבנת הון.
דרכי הלבנת הון רבות הן, ומניעתן אינה קלה. נוכח הסיכונים שהלבנת ההון טומנת בחובה, כגון ערעור יציבותן של מערכות פוליטיות, כלכליות וחברתיות במדינות דמוקרטיות, ואף סיכון חיי אדם, קיימת חשיבות גבוהה להמשך המאבק בתופעה זו בכל האמצעים העומדים לרשותנו.
לקבלת מידע מורחב על הנושאים השונים בתחום איסור הלבנת הון, לחץ על הקישורים הבאים:
למידע נוסף:
